הַיָּד שֶׁלֹּא רָצְתָה לְהַחְזִיק
הם כבר קבעו תאריך לניתוח.
פרק כף היד שלו כאב חודשים.
הכאב הלך והחמיר.
עד שלא הצליח להרים, לאחוז, להחזיק.
הרופאים היו חד משמעיים.
שחיקה.
פגיעה.
צריך ניתוח.
אבל רגע לפני, היא נכנסה אליי.
רק עם שאלה שקטה:
אולי יש עוד דרך.
בעפעוף עלה אבא שלו.
לא הכאב.
לא היד.
אבא.
ומתוך העפעוף עלתה שאלה ברורה, לא צפויה:
למי מעשה ידיו טבעו בים?
החדר השתתק.
האבא היה עשיר גדול.
חנות יוקרתית ברובע הכי יוקרתי בעיר הבירה באחת מארצות ערב.
עסק מצליח.
אשה.
ילדים.
כבוד.
אבל בלב היה חלום אחד:
ארץ ישראל.
המשטר לא נתן לעלות.
אז הוא מצא דרך עוקפת.
טיול כביכול למדינה אחרת, ומשם לארץ.
הוא הגיע ראשון.
קנה בית במרכז הארץ.
השאיר את אשתו והילדים לשבוע אחד בלבד.
רק כדי לסגור את העסק כמו שצריך.
אבל כשהגיע לחנות שלו, חשכו עיניו.
הבית נמכר.
העסק נמכר.
מישהו הקדים אותו.
בין לילה הוא נותר חסר כל.
בארץ עוינת.
כשהמשפחה שלו כבר בישראל.
מעשה ידיו.
כל מה שבנה בעשר אצבעות.
נמחק.
אבל הוא לא חזר אחורה.
הוא הצטרף למוסד.
עזר ליהודים לעלות לארץ דרך ההרים.
בחשאי.
בגבורה בלי מדים.
בלי תעודות.
עשרים שנה היא חיכתה לו.
רק אחרי עשרים שנה הגיע מכתב מהרבנות:
בעלה נרצח כחייל ללא מדים בשירות מדינת ישראל, בעת מילוי תפקידו.
ובזכותו עלו משפחות רבות לארץ.
הידיים שלו בנו.
הידיים שלו ויתרו.
הידיים שלו הצילו.
והיד של הבן?
לא הצליחה להחזיק.
לפעמים הגוף לא שוכח אובדן של מעשה ידיים. גם מהשושלת!
לפעמים הכאב לא יושב במפרק.
הוא יושב בסיפור.
איזנו.
שחררנו.
נתנו למערכת להבין שהאובדן ההוא הסתיים.
כמה שבועות אחר כך הניתוח בוטל.
היד חזרה לתפקד.
לפעמים זו לא שחיקה.
לא גיל.
לא עומס.
לפעמים זה סיפור בינדורי שמבקש ריפוי.
החוויה המתוארת היא אישית. הטיפול אינו מחליף אבחון או טיפול רפואי.