לפעמים הבעיה של הילד מתחילה הרבה לפני שהוא נולד

אמא הגיעה אליי ואמרה לי בשקט:

"אני לא מבינה. אחותו הקטנה כבר קוראת יפה. והוא… כלום."

כיתה ד'.

ילד חכם, סקרן, ילד חי לגמרי.

אבל מול אותיות הוא פשוט נסגר.

במפגש הזה בכלל לא הבאנו את הילד.

עבדנו עם האמא.

וכשהיא דיברה עליו שמתי לב שמשהו בגוף שלה דרוך.

זה לא נשמע רק תסכול של שיעורי בית.

כאילו הקריאה שלו נוגעת במשהו יותר עמוק.

בביואורגונומי אנחנו יודעים שלפעמים

הגוף שומר זיכרונות הרבה לפני שיש להם מילים.

שאלתי אותה אם היא זוכרת משהו משמעותי מהתקופה שלפני ההריון שלו.

היא אמרה שלא.

סיימנו את המפגש.

כשהיא כבר עמדה ליד הדלת היא פתאום נעצרה.

הנשימה שלה השתנתה.

ואז היא אמרה:

"שלושה חודשים לפני שנכנסתי להריון קנינו בית."

הייתה שם בירוקרטיה.

חוזים.

אותיות קטנות.

בעלה ביקש שהיא לא תחתום.

אמר שזה רק עניין טכני.

אבל היא הרגישה שמוחקים אותה.

הם רבו חזק.

ואז הייתה שתיקה בבית.

ואז השלימו.

והגיע ההריון.

ופה בדיוק נכנסת העבודה הביואורגונומית.

כי עובר קטן לא מבין חוזים.

אבל הוא כן קולט תדרים.

וכשיש בבית מתח סביב

אותיות קטנות

חתימות

ושורות צפופות

המערכת ההישרדותית יכולה ללמוד משהו פשוט מאוד:

אותיות קטנות קשורות למתח בקשר.

וקשר זה חיים.

אז עדיף להתרחק מהאותיות.

לא כי הילד לא חכם.

לא כי הוא לא מסוגל.

אלא כי הגוף שלו מנסה לשמור על המערכת.

במקום לעבוד עם הילד,

עבדנו עם המקום שנשאר פתוח אצל האמא.

כשהכאב ההוא קיבל מקום,

כשהיא יכלה להיפרד מהתחושה שמחקו אותה,

כשהאותיות הקטנות חזרו להיות רק אותיות,

המערכת כבר לא הייתה צריכה את הסימפטום.

וזה הכוח של עבודה ביואורגונומית.

לא תמיד מתקנים את ההתנהגות.

לפעמים משחררים את המקור העמוק שנרשם במערכת.

לפעמים ילד לא מגיע עם בעיה.

הוא מגיע כדי להראות סיפור שעדיין מחפש ריפוי.

ומה שנרשם בגוף עוד לפני ההריון

יכול להופיע שנים אחר כך

במחברת של כיתה ד'.

החוויה המתוארת היא אישית. הטיפול אינו מחליף אבחון או טיפול רפואי.