לפעמים הפחד הוא לא מהסכנה… אלא ממה שהגוף כבר זוכר.

אמא הגיעה אליי ואמרה:

"אני כבר לא מבינה אותה."

יש אזעקה.

כולם רצים למקלט.

והילדה?

נכנסת ללחץ.

לא מהרעש.

לא מהטילים.

מהאנשים.

"היא לא מוכנה לרדת למקלט," האמא סיפרה.

"וכשכבר יורדת - היא נצמדת אליי, רועדת, מבוהלת."

משהו שם לא הסתדר.

כי אם הפחד היה מהאזעקה - זה מובן.

אבל כאן הפחד היה דווקא מהמקום שאמור להיות הכי מוגן.

בשיטת הביואורגונומי שאיתה אני עובדת בקליניקה

אנחנו מקשיבים למה שהגוף זוכר, גם אם הראש לא מבין.

בבדיקה בעפעוף עלתה נקודה מאוד מוקדמת.

מיד אחרי הלידה.

שאלתי את האמא:

"היא נולדה פגית?"

העיניים שלה נפתחו.

"כן… איך ידעת?"

ופתאום הכול התחיל להתחבר.

פגים מגיעים לעולם אחרת.

במקום חיבוק ראשון של אמא,

הם נכנסים לסביבה רפואית.

ידיים זרות.

מגעים לא מוכרים.

עומס גירויים.

ולמערכת הקטנה שלהם זה יכול להירשם כחוויה של הצפה.

יש תופעה שמוכרת אצל חלק מהפגים

אגרופוביה-

פחד מריבוי אנשים זרים.

וכשנכנסים למקלט צפוף,

עם הרבה אנשים, רעש, תנועה, לחץ

הגוף שלה לא שואל שאלות.

הוא פשוט חוזר לאותו זיכרון ראשוני.

לא כי היא מפחדת עכשיו.

כי הגוף שלה כבר היה שם פעם.

את המציאות שהייתה אי אפשר לשנות.

אבל כן אפשר לעבוד עם מה שנרשם במערכת.

במפגש עשינו איזון אנרגטי עדין,

הרגענו את התגובה,

ונתנו לגוף חוויה חדשה של ביטחון.

ובמקביל שילבנו גם פרחי באך.

לאט לאט משהו נרגע.

התגובה כבר לא הייתה עוצמתית כמו קודם.

וזה תמיד מרגש לראות איך

כשנוגעים במקום הנכון

המערכת מתחילה לנשום אחרת.

כי לפעמים הילד לא מפחד מהמציאות.

הוא פשוט מגיב לזיכרון ישן

שעדיין חי בגוף.

(הסיפור כמובן בעילום שם ובהסכמת המטופלת לפרסום)

החוויה המתוארת היא אישית. הטיפול אינו מחליף אבחון או טיפול רפואי.