לפעמים הקושי להצליח הוא בכלל פחד עמוק שיראו אותך
היא הגיעה אליי אחרי עוד טסט שנכשל.
"אני כבר מיואשת," היא אמרה.
"אני יודעת לנהוג. באמת יודעת.
אבל משהו קורה לי בטסט."
היא עשתה כבר הרבה ניסיונות.
שוב ושוב הגיעה לרגע האמת - ונחסמה.
בדרך כלל זה לא היה משהו טכני.
היא פשוט הייתה מתכווצת.
מאבדת ביטחון.
נעלמת בתוך עצמה.
בשיטת הביואורגונומי שאיתה אני עובדת בקליניקה
אנחנו יודעים שלפעמים הקושי בכלל לא מתחיל בהווה.
בבדיקה עלה גיל 3.
והשאלה שעלתה הייתה מאוד מוזרה:
"את מי אסור היה לראות?"
עצרתי רגע.
הרגשתי שיש שם סיפור.
שאלתי בעדינות על המשפחה מצד אמא.
ואז היא סיפרה לי:
סבתא רבה שלה גדלה בהולנד בזמן השואה.
במשך שנים הסתירו אותה.
היא חיה במחבוא.
בשקט.
בלי למשוך תשומת לב.
בעצם… היא ניצלה כי לא ראו אותה.
המשפט הזה נשאר תלוי באוויר.
ופתאום הכול התחבר.
גם היא, כל החיים, התקשתה להיות בנוכחות מלאה.
להיראות.
לתפוס מקום.
לבלוט.
ועכשיו?
בשיעורי נהיגה ובטסט
היא נדרשת לעשות בדיוק את ההפך.
להדליק אורות.
לאותת.
להסתכל.
להראות.
להיות נוכחת בעולם.
והמערכת ההישרדותית העתיקה שלה לוחשת:
אם יראו אותך - זה מסוכן.
כי יש זיכרונות שעוברים מדור לדור
גם בלי מילים.
הגוף זוכר מה היה צריך לעשות כדי לשרוד.
במפגש עבדנו על שחרור הפחד העתיק מלהיראות.
על יצירת תחושת ביטחון חדשה בנוכחות שלה בעולם.
לאט לאט הגוף התחיל להבין
שהמציאות השתנתה.
שהיום מותר לה להיראות.
מותר לה לתפוס מקום.
מותר לה להיות.
כי לפעמים מה שנראה כמו פחד מטסט
הוא בכלל סיפור ישן של הישרדות
שעדיין חי בתוך המערכת.
(הסיפור כמובן בעילום שם ובהסכמת המטופלת לפרסום)
החוויה המתוארת היא אישית. הטיפול אינו מחליף אבחון או טיפול רפואי.