לפעמים הגוף פשוט שכח איך להיות שוב עם אנשים
אמא הגיעה אליי לקליניקה ואמרה לי בכאב:
"אני כבר לא יודעת מה לעשות איתו."
הבן שלה בן 15.
לפני הקורונה הוא היה ילד חברותי.
מצחיק. מוקף חברים.
ואז הגיעה הקורונה.
מסכים.
זום.
חדר.
לאט לאט העולם שלו הצטמצם.
כשהלימודים חזרו לבית הספר
הוא כבר לא הצליח לחזור.
לא כי הוא לא רצה.
הוא פשוט לא הצליח.
כל פעם שניסה להגיע לבית הספר
הגוף שלו נכנס למצוקה.
חרדה.
לחץ.
ובכמה פעמים זה הגיע למצב שהיה בורח לו במכנסיים.
מבוכה גדולה.
ואז כמובן עוד יותר פחד לחזור.
האמא הגיעה אליי לבד.
בשיטת הביואורגונומי שאיתה אני עובדת בקליניקה
אנחנו יודעים שלפעמים הסימפטום הוא רק קצה החוט.
הגוף מספר סיפור עמוק יותר.
תוך כדי הטיפול עלו דפוסים של ניתוק והיקשרות במערכת.
דפוסים שבהם הגוף לומד להתנתק
כשהקשר מרגיש גדול מדי או מאיים מדי.
וכשחושבים על השנים האחרונות זה אפילו הגיוני.
שנתיים של קשר דרך מסך.
בלי מבטים.
בלי קרבה.
בלי שפת גוף.
ואז פתאום לחזור לכיתה מלאה בני אדם.
למערכת העצבים זה יכול להרגיש
כמו קפיצה למים קרים.
במפגש עשינו איזון אנרגטי עדין למערכת.
ובמקביל הכנתי עבורו גם טיפות באך מוטענות,
ובנוסף שילבנו גם פרחי נעמי
(מי שלא מכירה מוזמנת לקרוא עליהן באתר שלה).
עברו כמה ימים.
ופתאום אני מקבלת הודעה מהאמא.
תמונה.
אני פותחת אותה
ורואה אותו עומד עם חברים.
דגלים בידיים.
חיוך גדול.
חוגגים יחד את יום העצמאות.
אותו ילד שלא הצליח לעמוד בכיתה מרוב חרדה
עומד עכשיו באמצע חבורה של חברים.
שמחה פשוטה.
של נער בן 15.
וזה תמיד מרגש אותי מחדש.
כי לפעמים מה שנראה כמו בעיה של הילד
הוא בעצם מערכת עצבים שפשוט איבדה לרגע
את תחושת הבטחון בקשר.
וכשהגוף נזכר שאפשר להיות שוב ביחד
הנער פשוט חוזר להיות מי שהוא.
(הסיפור כמובן בעילום שם ובהסכמת המטופלת לפרסום)
החוויה המתוארת היא אישית. הטיפול אינו מחליף אבחון או טיפול רפואי.